אל תשאלו אותי יותר על ציוד הצילום שלי. אני מצטיידת רק במסגרת, ואין לי דבר בלעדיה. זו לא המצלמה שמאפשרת לי לפרש את העולם. המסגרת היא זו שלוכדת עבורי את מושאי "המחקר הוויזואלי" שלי, ומאפשרת לי לבטא, גם עבור אחרים, את המשמעויות שאני מזהה, ולומר משהו על האופן שבו אני רואה את הדברים.

"מחקר ויזואלי" הוא ביטוי כללי מאד, אולי אפילו נפוח. מה הוא יכול לכלול בתוכו? ככל שאני צוברת וותק בעיסוק בצילום, אני מבחינה שרשימת העניין שלי הופכת למפורטת יותר. היא כבר לא מקיפה רק את הטבע או הטבע האנושי. אני פורטת את נושאי העניין שלי לאלמנטים גרפיים, בסיסיים יותר, כמו למשל: קווים, מרקמים, דפוסים, צבעים, אור וצל. אלו האלמנטים שמרכיבים כל סיפור ויזואלי, והם שמאפשרים גם לפשט אותו, כדי לזקק מסצנת החיים הכאוטית אמירה בהירה וצלולה.

אני חוזרת אל אותם המקומות שוב, אותן פינות רחוב, אותם הנופים, ומגלה בכל פעם מקומות אחרים. הם לא באמת משתנים, אלו אותם המקומות. הם רק מצטלמים אחרת, בכל פעם שאני מגיעה אליהם עם מסגרת שונה, עם שפה משוכללת יותר. ואכן, נדרשת שפה כדי לספר סיפור ויזואלי, וכדי לעורר באמצעותו רגש, הזדהות, עניין, מחשבה או השראה. כמו שפת אם, גם השפה הוויזואלית נרכשת. יש לה אוצר מילים, כללי דקדוק ותחביר, המאפשרים להעביר מסר. כששולטים ברזי השפה, אפשר לספר סיפור, כל סיפור, וגם את הסיפור הפשוט ביותר, באופן מרתק.

אנחנו לומדים לצלם כמו ילדים. מתחילים במלמול, עוברים לשברי מילים, ולבסוף מצליחים לבטא בדיוק את מה שרצינו. כל אחד יכול להתבונן סביב ולצלם גירוי שמעורר אותו. אבל כל עוד לא דוברים את השפה, אפשר להפיק רק מלמול ויזואלי.

ממש כמו ששפה מדוברת עוזרת לארגן את המחשבות ולשלוט בהן, אני מוצאת את המסגרת ככלי לשליטה בכאוס שמסביב. אני שולטת בכל אלמנט גרפי שאני מחליטה לכלול במסגרת, או להשמיט ממנה. כך, גם הצופה, שלא חווה את המתרחש בעת הצילום, ולא יכול לשלוף מזיכרונו שום חוויה בעזרת התמונה, יכול בכל זאת לחוות משהו קרוב למה שחוויתי אני. כך אני גם שופטת את התמונות שאני מצלמת. אני לא שואלת אם זה יפה, או מסבירה מה רציתי להראות, אלא תוהה אם האופן שבו ארגנתי את החלקים במסגרת אכן מעביר את הרעיון, או את האופן שבו אני רואה את דברים. ככל שהשפה מתפתחת, אני שואלת את עצמי יותר, מה בעצם רציתי לומר, ומה הקהל יכול להבין.

כמו במשפטי השפה המדוברת, גם את הסיפור הוויזואלי אפשר לנסח בהרבה אופנים. אפשר, למשל, להתקרב, לזוז, להחליף עדשה, לשנות עומק שדה או צבע. הסיפור הופך למושלם כאשר מתקיימים בו כל החלקים שתורמים להבנה, ובלי עודפים מיותרים שמסיטים את תשומת הלב. באופן אינטואיטיבי, קל לפשט עוד ועוד את הצילום, על ידי הסרת אלמנטים מסיחי דעת, שלא תורמים לסיפור. לומר יותר באמצעות פחות.

תמיד חשבתי שאפשר להכליל את המיומנות ביצירת מסגרת ומסר ויזואלי לשדות אחרים בחיים, ולהפיק מכך תועלת רבה. בסופו של דבר, תובנה זו הובילה אותי לפתח את שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", ולהשתמש בתרגילים מעולם הצילום להרחבת היכולת באינטראקציה עם הסביבה, החיצונית או הפנימית.

תוך כדי צילום, התלמידים שלי לומדים, למשל, מהי למעשה יכולת, ואיך ניתן להרחיב אותה, מבלי להיקלע למלכודות של שיפוטים רגשיים. הם לומדים לא להסתפק בתגובה הרגשית שסצנת הצילום מעוררת, ומפתחים תפיסה טובה יותר של אלמנטים עובדתיים, שמאפשרים ליצור צילום איכותי. הם מרחיבים את תפיסת העובדות גם להקשרים אחרים של עשייה, ובונים תשתית להתפתחות היכולת בתחומים נוספים.

אני מתרגלת עם התלמידים גם צמצום. אני יודעת שלמונח צמצום יש קונוטציות שליליות, אבל בצילום יש לו בעיקר פנים חיוביות. אני מלמדת לבנות קומפוזיציה המאזנת בין הפרטים שתורמים לסיפור, ומשמיטה פרטים שמסיחים את הדעת. התלמידים לומדים איך להפעיל שיקול דעת דומה בשדות אחרים: במה להשקיע יכולת, ועל מה כדאי לוותר. כפי שבתצלום בודד לא ניתן לבטא את כל הנושאים המעניינים בעולם, אין אפשרות להתייחס בעת ובעונה אחת לכל הגירויים וההזדמנויות שעומדים על הפרק, ועדיף להצטמצם, כלומר, לבחור מחדש בכל עת, מה מאפשר תנאי למידה נוחים, ואופני התבטאות הולמים, בהתאם ליכולת האישית.

תרגילים אלו ורבים אחרים, מאפשרים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה ניתן להפיק תצלומים יפים. המסגרת שלי היא מטאפורה רבת עוצמה לחיים מלאי הבעה, ביטוי מלוא היכולת האישית, ויצירת סיפור אישי אותנטי.

אני מברכת את התלמידים שסיימו לאחרונה סדרת מפגשי לימוד אישיים בשיטת "לשים את האושר בפוקוס", ומזמינה כל אחד ואחת, להתנסות ולאמץ את עקרונות השיטה.