לא ממש קשה להבחין בנוף הפסגות המושלגות, המשתקף בצלילות במימי האגם. זהו צילום מהיום האחרון בחופשה המשפחתית שלי בצפון איטליה. הטבע במלוא תפארתו, עושר הגוונים אינסופי, והיופי עוצר נשימה. אבל למעשה, לקח לי כמעט שעה להבחין בו באותו יום, וכמעט שלא הבחנתי בו כלל.
כמו כרטיס הזיכרון במצלמה שלי, הייתי כבר טעונה אז מאד, בכל אותם נופים שבהם חלפתי, ובנוכחותם האינטנסיבית של בני משפחתי. אגם תובל המצולם כאן היה אחד מהאתרים האחרונים בדרך הביתה, קינוח קליל למסענו בהרי הדולומיטים המרשימים. והרי כבר היינו בגבהים, השקפנו אל האגמים הגדולים, ומה כבר יכול היה לצפות לנו כאן.
השיח הזה, ביני לבין עצמי, לא היה אופייני רק לאותם רגעים עייפים, בעודי צועדת בשולי האגם. כמעט לא משנה לאן הגעתי: שוק הומה בצהריים, שעת בין ערביים שקטה על החוף, או כביש מתפתל בתוך חורשת ארזים. רק נשלפה המצלמה, וכבר הדהד בראשי קולו של השופט. יש לי מה לצלם כאן, או שאין לי. אני אוהבת לצלם נוף מהסוג הזה או שלא. כבר צילמו לפני קלישאות כאלו או שלא. ותנאי האור, ומזג אויר, ומצב הרוח, והציוד שברשותי. עוד ועוד שיפוטים.
כמעט שעה, ומאמץ לא מבוטל, נדרשו לי על גדות אגם תובל כדי להבחין במלוא ההשתקפות בנוף, ואף לטרוח ולמצוא נקודת תצפית נוחה בין העצים הצפופים. ולא שבאמת התכוונתי לא לראות, אלא שהייתה דרושה לי משמעת של ממש כדי לעצור את השיח הפנימי, לתת לשיפוטים לחלוף, ופשוט להתבונן. כדי שאוכל לראות, הייתי מוכרחה להשתחרר מהמשא ומתן שהתנהל אצלי שם בפנים. משא ומתן ביני לבין כל מה שאני יודעת על צילום, כל הצילומים שכבר ראיתי או שלא ראיתי בעבר, אלו שצילמתי ואלו שעדיין לא. כל המחשבות האפשריות על צילום הסתובבו אצלי בראש במין ריקוד אנליטי שהייתי מוכרחה לפזר.
שנה חלפה מאז צילמתי את תמונת הנוף הזו על גדות האגם, והנה אני מוצאת עצמי לומדת מדבריו של הצלם הנודע הנרי קרטיה-ברסון. צילום, לדבריו, הוא לא עניין של מזל, אלא עניין של יכולת "ללמוד להיות בר מזל". כדי ללמוד זאת, צריך להבין משהו על חוקי הטבע, ונדרשת פתיחות להזדמנויות הנמצאות סביבנו תמיד. ההזדמנויות אמנם כאן, אך אנו עיוורים להן, מרוב רעיונות, שיפוטים, רגשות ותחושות, שבהם אנו מאמינים כאילו היו המציאות עצמה (1).
אם ההזדמנות נמצאת שם תמיד, הרי שכאשר המצלמה בידי, כל רגע חושף אותי לאינסוף גירויים ויזואליים. בכל גירוי ויזואלי גלומה הזדמנות לבטא רעיון ולעורר עניין, בקרב קהל אנשים ממשי, או אפילו קהל דמיוני שכולו ביני לבין עצמי. אם כך, מדוע אני מגיבה לעתים בדחייה אגרסיבית, עד כדי עיוורון, להזדמנות נפלאה שכזו? מדוע כמעט והחמצתי את נופי אגם תובל?
כדי להבין זאת, אני נעזרת במושגים שלמדתי מהפסיכולוג רפי יעקובי, מייסד שיטת "בית הספר לידידות" (2). כל דבר שאני יכולה, למשל לראות ולעשות באמצעות המצלמה שלי, מצוי כבר אי שם בנוף שאליו אני נחשפת. הנוף המטפורי הזה הופך לעשיר ומורכב יותר ככל שהיכולת שלי מתפתחת. אולם עלי לבחור מתוך העושר הזה בנוף רק לאחר שהייתי נוכחת בו, על שלל אפשרויותיו. אימון המוח לראיית נוף משמעה הבחנה בכל האפשרויות שגלומות ביכולת הנוכחית שלי, ובחירה מתוך כולן. בצילום, המיומנות שלי בראיית הנוף היא זו שמאפשרת לי לבחור באותה קומפוזיציה אסטטית, בעלת משמעות אישית, שמרחיבה עבורי את החוויה והזיכרון, ובד בבד יוצרת דימוי ויזואלי שבאמצעותו יכול הזולת להזדהות וליהנות מיכולתי. בחיים שמסביב לצילום, ראיית הנוף מאפשרת לאדם לבטא את מלוא יכולתו בכל תחום, ולהטיב עם עצמו ועם הזולת.
מדי פעם בהזדמנויות צילום שונות, אני מבחינה בתגובות השליליות הספונטניות של עצמי, שבהן אני מאשימה את האנשים, הציוד, מזג האוויר, או כל דבר אחר שעולה בדעתי, כנימוק לחמוק מהזדמנות. אבל אני מבינה שאין בכך שום עדות ליכולת שלי בצילום, אלא להפך. התגובות הללו מעידות על גירוי גדול מדי שמצוי באותה הזדמנות צילום, גירוי שכנראה אינו מתאים כעת ליכולת המתפתחת שלי. בחיי היומיום, כמו בצילום, נדרשת לי משמעת כדי לשנות במודע תגובות שכאלו, על מנת שאוכל להתאים בין מה שאני יודעת על היכולת שלי, לבין ההזדמנות שלפני.
אני חוזרת ומתבוננת בצילום השתקפויות הנוף באגם תובל, ותוהה, מה השתנה אצלי מאז בראיית הנוף. איזה פריים היה מתווסף אל גלריית האושר שלי לו הייתי מבקרת שם שוב, מצוידת ביכולת שרכשתי, כצלמת וכאדם.
הערות:
1 פייר פאולין, חכמה מבעד לעדשה – מדריך מעשי לצילום כאמצעי להתפתחות אישית, פרק רביעי: הרגע המכריע, אקרופוליס החדשה, 2011
2 רפי יעקובי, שינוי ידידותי, מילון המונחים שלי, אריה ניר הוצאה לאור, 2003