הייתה תקופה קצרה ומוזרה שהיה לי חשוב מאד לקבל ביקורת עבודות. יום אחד מצאתי את עצמי בשיחה עם מבקר, דמות שאולי נחשבת למובילה בשדה הצילום במחוזותינו. ביקשתי ביקורת וקיבלתי מנה גדושה. וכך נאמר לי: "אפשר לראות היטב את השליטה שלך בכל רזי הטכניקה, ואת האופן שבו הקומפוזיציות מופלאות בדיוקן, אבל התמונות יפות מאד, יפות מדי בשביל להיחשב למעניינות בשדה האמנות".
הייתי מופתעת. אפילו מופתעת יותר מאותו מבקר, שכל כך התפלא שלא ברחתי ממנו בבכי. שמחתי במשוב, ובעקבותיו התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, האם אני מצלמת רק כל מה שיפה, או מצלמת יפה כל מה שרק…? מה מעידות הבחירות שלי בצילום על מי שאני או על מי שאני רוצה להיות, ואיך הן משפיעות על מי שאני עתידה להיות בשדה הצילום?
כל דימוי שאי פעם אפיק ממצלמתי הקודחת, מישהו כנראה כבר צילם את זה קודם. גם בצלילה אל אוקיאנוס המחשבות הקיומיות, אני תמיד מוצאת במרחק נשימה מישהו שכבר חשב על זה קודם. וכך, כשם שאני מוצאת הדהוד למחשבות הויזואליות שלי כמעט בכל מקום ברשת שבו המצלמים משתפים, כך גם השאלות הגדולות מבצבצות כמעט בכל ספר באוסף המשתבח שלי.
לעת לילה, אני מדפדפת בספרו הנפלא של חיים שפירא "מחשבות לעת לילה". כאן מנסה שפירא, בקלילותו האופיינית, לענות על אותן שאלות גדולות, בעזרתם של קירקגור, שופנהאואר וניטשה. נזכרתי במנת ביקורת העבודות המדוברת, כשקראתי אצל שפירא על קירקגור, המספר על שני ציירים: "אחד מצייר רק את מה שיפה בעיניו, והאחר הופך כל מה שהוא רואה לציור יפה. מי מהם, שואל קירקגור, צייר טוב יותר?"
הציור פה, הוא כמובן, רק מטאפורה לאופן ההתבוננות, וקירקגור, הפילוסוף האקזיסטנציאליסט מדנמרק של המאה התשע עשרה, כנראה לא התכוון להכריז מה יותר נכון, אלא להאיר את משמעותן של הבחירות השונות, שאפשריות לכל אדם. הבחירה בהתבוננות המקבלת את הכל, כל מה שהוא, כפי שהוא, ללא שיפוט או התנשאות, היא בחירה בדרך יפה ועשירה יותר בהזדמנויות.
הגישה של קירקגור מחלחלת גם לתוך השיח במפגשים שלי עם תלמידים, כאשר אנחנו משוחחים על המונח "מרחב ההזדמנויות". זהו מונח שניסחתי בהשראת כתיבתו של הפסיכולוג רפי יעקובי, ששורשי גישתו ביחס ליכולת הבחירה העמיקו בוודאי גם אל הפילוסופיה של קירקגור. ובכן, מהו מרחב ההזדמנויות בצילום?
אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, נופים, חפצים דוממים. כל אובייקט הוא הזדמנות לבטא את היכולת שלי בצילום, אופן ההתבוננות הייחודי לי והפרשנות האישית שיוצקת משמעות לתוך המסגרת. אני עושה את זה בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאני פוגשת, אירוע שנקלעתי אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמי וממלא אותו במשמעות.
כאשר אני משוטטת בטבע או בעיר אני נחשפת לאינסוף גירויים. כל גירוי הינו תצלום פוטנציאלי. אבל אני בוחרת להגיב רק לגירויים מסוימים, ולהתעלם מכל האחרים. חופש הבחירה להגיב לגירוי מסוים ולהפיק ממנו את המקסימום, הנו עדות ליכולת שלי בצילום. ויתור על החופש הזה, על שיקול הדעת הכרוך בו, ייצר בוודאי תצלומים שגרתיים, צפויים מראש, מיותרים.
מה הגירוי המתאים עבורי בכל רגע ורגע? אין לכך תשובה אחת. אני עדיין מתרגלת את היכולת לנפות את הגירוי הרצוי משלל הגירויים. גם אין מנוס מסריקה מתמדת של הנוף, לאיתור הגירוי שהולם את היכולת שלי ומאפשר לה ביטוי מרבי. מבחינה זו, נוף חיי אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים, ועלי לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לי לעשות בכל רגע נתון.
בהקשר הזה, אין צילום יפה או לא יפה. גם אין צילום יפה מדי (לתשומת לבך, מבקר אמנות נמרץ). בכל רגע יש רק הזדמנות רלוונטית. האמנות שלי, ולמעשה של כל אדם, היא פריסת מניפה רחבה ביותר של תפיסה, סריקה מתמדת ובחירה. הגירוי הרלוונטי הוא זה שתופס את הקשב שלי, והוא המקום שבו אעצור ואנסה להבין. כשמתרחשת חווית תפיסה שמרתקת את הקשב שלי, אני מטמיעה אותה בדרך הצילום, ומגייסת את כל היכולת והאמצעים הטכנולוגיים שבידי, כדי שיבטאו את אותה חוויה באופן המדויק ביותר. הצילום רק אורז את החוויה באופן שמאפשר לי ולאחרים לשחזר אותה שוב ושוב, ממש כפי שהמילה הכתובה מאפשרת לחזור ולהתמקד שוב ברעיונות מופשטים.