איך זה לכתוב טור, כשאימת הדד-ליין מרחפת באוויר? איך אני, המנהלת הבלעדית של הזמן של עצמי, מתמודדת עם אילוצי זמן שמנהלים אחרים? לאחרונה התמודדתי עם השאלות הללו, כאשר כתבתי מאמר עבור ארגון "נשים מצלמות". באותה שעת בוקר שבה ישבתי לכתוב את השורות, שאביא שוב כאן (בגרסה הבלתי ערוכה), ידעתי בדיוק מה השעה, מה הדקה, ומה בדיוק עלי לעשות בכל שנייה ממש, כדי לעמוד בלוחות הזמנים שיאפשרו לאחרים לקרוא את דבריי. בבקרים שכאלה, אני תמיד מודעת לזמן, לכיוונו החד סטרי של השעון, ולמשימות הנערמות לפני בקצב מבהיל, בכל רגע ורגע.
אבל לא כל הבקרים דומים. בבקרים האחרים, המחשב יישאר מאחור, ואני אמלט ממנו החוצה, לצלם. לפעמים לבדי, לפעמים עם שותפה לדרך או עם תלמידה, אבל תמיד, הכל ינוע מעצמו בקלילות רבה, עד שאפשר יהיה לשכוח לגמרי מה השעה. פרקי הזמן של היומן יאבדו משמעות, וזמנים אחרים, שברירים של שנייה, יכנסו אז לתפקיד, בהמתנה לפריים המדויק, לחשיפה הנכונה. כמה חמקמק הוא מושג הזמן, שלובש ופושט צורה, בסוגי הווה שונים, בבקרים השונים בחיי.
לא מזמן נתקלתי במונח "הלם ההווה", שטבע דאגלס ראשקוף, חוקר תרבות בן זממנו. ראשקוף סבור שכולנו שרויים בתסביך נוירוטי, בתגובה לעולם שבו "הכל קורה בבת אחת", בין השאר, הודות לתפקיד שממלאת המדיה הדיגיטאלית בשגרת חיינו. לדבריו, היוונים ביטאו את מושג הזמן בשתי מילים שונות: "קרונוס" ו"קיירוס". "קרונוס" הוא הזמן הגנרי שהשעון מורה. "קיירוס" הוא הזמן האנושי, שאינו קשור ישירות לשעון, אלא לתזמון הנכון עבורנו לעשות דברים. ראשקוף טוען שהעידן הדיגיטלי מרחיק אותנו מה"קיירוס" ומשאיר אותנו רק עם ה"קרונוס", ואנו נוטים לארגן את עצמנו לפי המספרים בשעון, ולא לפי מצב הרוח או התחושה הפנימית.
כצלמת, אני לא מסכימה עם האמירה הזו של ראשקוף. אני חושבת שדווקא בעזרת הצילום, ובזכותו, אני נשארת עם ה"קיירוס", עם הזמן של הדברים, כמו שהם מתאימים לי. בזמן הזה, המותאם לקצב שלי ולמנעד הרגשות, מתעצבת הזהות שלי, נבנה החוסן הנפשי, ושם גם מתגבשים הזיכרונות.
החיבור בין צילום לבין עיצוב זהות ובניית חוסן נפשי, מעסיק אותי ביומיום, במחקר שאני עורכת על הקשר בין צילום תרפויטי לבין עקרונות הפסיכולוגיה החיובית. גיבוש הזיכרונות, כתופעה אנושית, קשור לכך באופן ישיר. אבל אני, כמובן, לא הראשונה שעוסקת בנושא. זמן וזיכרון הנם מושגים מופשטים שהעסיקו דורות של פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים ואמנים. גם בעולם הצילום, השיח על זמן וזיכרון הנו רחב ועמוק מאד. הפוסט קצר מלהכיל את עושר הרעיונות ומקורות ההשראה, אבל אני בכל זאת רוצה לשתף שני ציטוטים, שבעיני הפכו לחלק מהמורשת שלנו כצלמים, ולצידם, כמה נקודות אישיות למחשבה.
"מה שהצילום מעתיק לעדי עד, אירע רק פעם אחת", כותב התיאורטיקן רולאן בארת, בספרו מחשבות על צילום (כתר, 1980), "הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות". בארת, שמתמקד בכתיבתו בהשפעת הצילום על הצופה (להבדיל מהצלם או המצולם), עוסק בחוויה הרגשית שהצילום מעורר. הוא מפתח שני מושגים בחוויית ההתבוננות: "הסטודיום" – הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן, ו"הפונקטום" – הנגיעה האישית שפרטים ספציפיים בצילום מעוררים אצלו.
כשאני חוזרת אל כתיבתו של בארת, תמיד עולות אצלי שאלות על חווית הצפייה האישית שלי, בתצלומים שאני עצמי צילמתי. איך משתנה לאורך זמן הפרשנות שאני מעניקה לתצלומים? איך משתנה החוויה האישית שלי בצפייה בהם? ואם יש שינוי, האם הוא הופך לחלק ממהות הזיכרון של אותו רגע שהונצח בצילום? במובן זה, יתכן שבצפייה בצילומים אני מפעילה תהליך של גיבוש זיכרונות מחדש. אולי אין זיכרון מוחלט וחד פעמי של החוויות הויזואליות שתיעדתי בצילום, אלא שהזיכרון ממשיך להתגבש, כעת ובכל צפייה עתידית, ככל שחל שינוי בפרשנות ובחוויית הצפייה.
גם הסופרת והפילוסופית סוזן סונטאג מתייחסת באריכות לזמן שבחיי התמונה. בספרה הצילום כראי התקופה (עם עובד, 1979) היא כותבת: "לאחר שהמאורע נשלם, התמונה תמשיך להתקיים, ותעניק לאירוע סוג של אלמוות (וחשיבות) שבלעדיה הוא לא היה זוכה בו… הצלם ניצב מאחורי מצלמתו ויוצר גרעין קטן של עולם אחר: עולם התמונה המתיימר להאריך ימים יותר מכולנו".
סונטאג עוסקת בקשר שבין המציאות לבין הדימוי המצולם, ונוגעת בסוגיות גדולות וחשובות, מעולם המוסר והאסתטיקה. אולם, בהשראת כתיבתה, אני בוחרת לחשוב על הצילום, דווקא בהקשר אישי יותר, כערוץ ביטוי שהשפעתו על עולמי הפרטי היא זו שתאריך ימים.
המצלמה מאפשרת לי ללקט לעצמי שברי זיכרונות ויזואליים, שישמשו לי אולי כחומר גלם בעיצוב זיכרונותיי, כפי שתיארתי קודם לכן. אולם עצם העיסוק בצילום, מחייב אותי גם ליצור לעצמי מארג חברתי ותרבותי שבאמצעותו אוכל לייצר הזדמנויות לצילום. אני עסוקה גם בלמידה מתמדת, ובפיתוח מתמשך של שלל יכולות, טכנולוגיות, אומנותיות, ובינאישיות, המרחיבות את עולמי.
יתרה מזאת, אני משלבת בסדר היום שלי פעילויות בתחום הצילום, שמעניקות לי חווית "זרימה": שקיעה מוחלטת בעשייה, עד כדי אבדן תחושת הזמן. חווית הזרימה, שהוטבעה לראשונה ע"י החוקר צ'יקסנטמיהאי כבר בשנות הששים, ומצוטטת ע"י כותבים רבים בתחום הפסיכולוגיה החיובית, היא חוויה שתורמת למעורבות, להנאה, לתחושת שליטה ולערך עצמי. כל אלו ממלאים את חיי במשמעות, תורמים לזהותי ההולכת ומתגבשת, ובוודאי גם ליצירת החוסן הנפשי, בתקווה שהללו יאריכו ימים, במה שאולי אפשר לקרוא לו "אושר".
לאחר שנגעתי כאן בסוגי זמן שונים בחוויית ההווה, בקשר שבין עיסוק בצילום לבין יצירת זיכרונות, ובצילום שיוצר עולמות אישיים חדשים, שעתידים להאריך ימים, אני רוצה להביא, לסיום, אמירה מכתיבתו של הסופר איל מגד, שנוגעת בנימי נפשי.
בספרו "סוף הגוף" (ידיעות ספרים, 2012), מעלה מגד זיכרון של שיח, בין המספר לחברו המת: "עם השנים הזמן הופך יותר ויותר למקום, ומקום הופך יותר ויותר לזמן, …עם הזמן, זמן הופך יותר ויותר לסופי, כלומר למשהו תחום, למקום. ומקום, עם הזמן, הופך יותר ויותר למשהו זמני, היינו לסוג של זמן".
שברי זיכרונות והתבוננות בהם, דרך כתיבתו של מגד, חשובים ומרגשים בעיני יותר מהסיפור שהוא עצמו מגולל. אני מתבוננת שוב במקומות שצילמתי פעם, בדרכים המפותלות שבהן הולכתי את עצמי עם מצלמה, ומבינה: לעתים אני מעניקה לשבריר של רגע מקום בחיי הנצח, אבל הנצח הזה מתרחש רק אצלי, ורק כאן, ועכשיו.
(תודה ל"נשים מצלמות" על הבמה ואור הזרקורים).