9אפר

מיתולוגיה של מצלמה

ilan lital - עותק (2)
אומרים שהמצלמה הראשונה היא כמו אהבה ראשונה, כזאת שלא שוכחים. המצלמה המקצועית הראשונה שלי, הייתה ועודנה, Nikon F2 המיתולוגית. צלמים ותיקים בוודאי זוכרים את המצלמה המשובחת הזו, מתחילת שנות השבעים, השנייה במשפחת ה-SLR של Nikon לסרטי 35 מ"מ. המצלמה הזו מונחת כיום, כדרך קבע, לצדי על שולחן העבודה, וכך הייתה בהישג יד כששוחחתי ב"סקייפ" עם האמן אילן נחשון, שצילם לפני כמה שנים את התמונה המחויכת הנ"ל.

זו הייתה המצלמה של אבא, והיא התגלגלה לידי לפני כעשרים שנה, לאחר מותו. לא קיבלתי אותה באופן רשמי. היא הייתה מונחת בבית הורי, עם עוד אביזרי צילום ופיתוח, עד שיום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

אבא היה חובב צילום. כבתו, הייתי ילדה מצולמת מאד, ועל כך יכולים להעיד מאות ההדפסים בשחור- לבן, שזרמו מחדר החושך באמבטיה אל האלבומים המאורגנים בקפידה, אלבום לכל שנת חיים. אולם לצד מדפי האלבומים, השוקעים תחת הנטל, סיפרו הקירות סיפור אחר. סיפור חנוט בתמונות שמן גדולות, של הדודה ההיא או האחרת, ובשאר יצירות המופת, שהבאתי אף אני, מבית הספר ומהחוגים. התמונות שצילם אבא לא היו שם.

העדר תצלומיו של אבא על הקירות בבית מעולם לא היה דבר שהטריד אותי. רק אחרי שנים ארוכות שהקדשתי בעצמי לצילום, פתאום התגנבה לתודעתי העובדה המביכה, שגם אני בעצם כמעט ולא תולה תצלומים שלי בבית. אפילו לא אחת מאותן התמונות שזכו להערכה "ממי שמבין", אף לא אחת מאלו שהתקבלו לאוספים אמנותיים או מסחריים.

התחלתי לתהות, ביני לביני, האם יש קשר בין החלל הביתי שלי, נטול התמונות, לבין הבחירות שעיטרו את הקירות בבית הוריי. מחשבה צורמת למדי בהשוואה לניגון השכיח, על הצורך בהכרה ובהכלה של העשייה האומנותית שלי.

רכבת המחשבות הזו החזירה אותי אל כתיבתה של הפסיכולוגית ד"ר אורניה יפה-ינאי, מלפני למעלה מעשור. בספרה "לכל אדם יש שביל", יפה-ינאי נוגעת בחבלי המימוש העצמי, ומתארת בגוף ראשון את הקושי לקבל את ברכת הדרך מהורה שלא ביטא את כישרונו. אינני יודעת באיזו מידה מתנגשים ההישגים שלי בצילום עם הכאב המופנם על אבא, שלא התממש כצלם. האם תצלומיי, על כל קיר רענן, עלולים להפוך לתזכורת יומיומית כואבת, על כך כי החמיץ בחייו, ובמותו, את ההזדמנות ליהנות מאותה חוויה בדיוק? האם ההקשר המשפחתי המורכב דוחף אותי קדימה, לממש את הכישרון שלי, או שהוא דווקא גורם שקוטל את התהליך? ומה משמעותה של השוואה ביני, כאדם יוצר, לבין אבא?

אבא נפטר במפתיע בגיל 46, מדום לב. בדיעבד נודע לי, כי נסיבות מותו הטרגי קשורות לאכזבה אישית קשה שחווה בעבודה. אפשר לומר, מילולית, שמישהו שם שבר לו את הלב.

לימים השלמתי לימודי פסיכולוגיה, וכשנחשפתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למדתי באופן אקדמי שאדם יוצר לעצמו חוסן נפשי, כשהוא נותן מקום בחייו לחוזקותיו האישיות, ולהנאה שהוא יכול להפיק מהן. אכזבות תעסוקתיות הנן דבר שכיח, למרבה הצער, אבל הפגיעה יכולה להיות חמורה יותר או פחות. זה תלוי בחוסן הנפשי. הידע הזה מציף אותי בשאלות קשות. מה היה קורה אילו היו לו לאבא עוד ערוצי ביטוי מספקים, פרט לעולמו בעבודה? האם זה היה נותן לו כלים להתמודדות אחרת? האם זה היה מנחם אותו? האם זה היה משאיר אותו בחיים?

במלאת עשרים שנה למותו, הופעתי לאזכרה בבית העלמין, מצוידת במצלמה דיגיטאלית חדישה, ובמיומנות טכנולוגית שאבא לא יכול היה אפילו לדמיין. זה לא הפריע לחברו הטוב לומר לי, שעם השנים אני הופכת להיות דומה יותר ויותר לאבא. הייתי צעירה מדי במותו, כדי להבין את השפעת הטרגדיה על בחירותיי. אבל אני מודעת כיום להכרח לבחור לעצמי סדר יום שממלא אותי באושר ובמשמעות. ועל כן, אני משלבת את התשוקה שלי לצילום גם עם השאיפה לעזור לאחרים שסביבי לבטא את היכולת שלהם: להתבונן, ללמוד, לעצב את זהותם ולהפיק אושר.

אבא לא השאיר צוואה. אבל אולי אני אצליח להגשים.


נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד? לקבלת הניוזלטר החודשי, ניתן להרשם כאן:
(פרטיך ישמשו אך ורק לצורך קבלת עדכונים ותכנים בנושא צילום ופסיכולוגיה חיובית)


10 comments

  1. ליטל,
    תודה על החיבור החושפני והנוגע (שכתוב מצוין!). אין ספק שביצירתך את מנהלת דיאלוג מתמיד עם הכאב. השנים מטשטשות את הדמעות, אך מחדדות את הפוקוס. בעקבות קריאת דבריך כאן אני מעז להציע לך לערוך פרויקט צילום שהוא מחווה לאבא או דיאלוג עם צילומיו.
    אגב, בניגוד לאביך תמונותיך מתנוססות באינטרנט לא מעט וגם זה סוג של "תליה על קיר", אם כי לא בבית, כך שבמובן זה לא מצאתי את ההקבלה מלאה.
    יותם

  2. יותם, תודה.
    אולי גם אני אעז פעם…

  3. ליטל,
    מותו של אביך בגילו הצעיר ונסיבות מותו הממו אותי והחזירו אותי אל נסיבות מותו של אבי שלי אף הוא , מדום לב ובגיל דומה לגילו של אביך ואף בהקשר דומה = מתחים. נושא החוסן הנפשי ע"י יצירת אפיקי ביטוי נוספים בחיים מלבד העבודה הוא מרתק ואף משכנע , וכן הצילום הוא ערוץ נפלא שבהחלט מאפשר ותומך כמו עוד מפרש אחד של גיבוי וכוח להשיט את הספינה הזו , ספינת החיים בצהלה אל מול הגלים. תודה , עינת

  4. פוסט יפה ונוגע, ליטל

  5. מרגש וחושפני.
    אביך היה גאה בך לו ראה את צילומייך היום…..

  6. ליטל..אני מחפשת מילים מדוייקות ומתקשה כרגיל לתאר את החוויה שלי באשר למיתולוגיה של מצלמה. מאד נוגע וחשוף ואופטימי.ועצוב…חוץ מזה שלא הצלחתי להחליט איזה הצילום מבין הצילומים אני הכי אוהבת. את אמנית ולא ידעתי בכלל
    ולא הצהרת..

  7. טליה, תודה!
    אני גם מחפשת מילים מדויקות, ובמיוחד כשמדובר בהצהרות… 😉

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

© Copyright 2013, All Rights Reserved