הנה צילום מיום השוק בסן ג'ימיניאנו שבטוסקנה. באיזה רגע הוא התהווה להיות צילום? האם הוא התהווה להיות צילום כשחשבתי על הקומפוזיציה והתמקמתי ממש על דוכן הירקות? האם הוא התהווה במהלך ניסיונות הצילום תוך כדי ההתרחשות? האם הוא התהווה ברגע שגיליתי תוצאה משביעת רצון על גבי מסך המצלמה? אולי הוא התהווה לאחר שפיתחתי אותו מקובץ raw ועיבדתי אותו להראות כך בדיוק? או שאולי הוא מתהווה ממש ברגע זה, כשצופים בו, כשחשים את אותו רגע מובחן ומיוחד בשוק? מהו הצילום מכל אלו? אם תתרחש תקלה במחשב, וקובץ ימחק, האם הצילום כבר לא יהיה? מה יקרה למהות של הצילום הזה אם אמחק את הקובץ אחרי שהוא כבר הוצג? ומה היה קורה למהות הזו אם לא הייתי מצליחה בכלל לתפוס את הפריים הרצוי, ולא הייתי שומרת שום קובץ?
גם רולאן בארת, שחיבר לפני 35 שנים את הספר "מחשבות על צילום", חקר כך את הצילום, שהיה אז אנלוגי. גם הוא לא הסתפק בהגדרת הצילום כפעולה כימית או פיזיקאלית, או בהגדרתו על פי חוויית הצלם, והעמיק לחקור את הצילום מנקודת המבט של המצולם, זה שמביטים בו, ושל הצופה, זה שמביט בצילום. ככל שממשיכים לחשוב על הצילום, מבינים את מורכבותו: הכל קשור להכל, ואין מה שעומד בפני עצמו. כמה קשה להצביע על רגע התהוות הצילום, שהוא בסך הכל עניין מוחשי, קונקרטי. ועם זאת, אנשים מאד נחרצים ובטוחים כשהם מדברים על עניינים מופשטים ומורכבים הרבה יותר, כמו למשל על עצמם, על אחרים, על המצב. האם זאת התנהגות הגיונית?
כדי לצלם עמדתי שם ממש על הדוכן. ברגעים הראשונים האנשים שסביבי הבחינו בי, אבל מהר מאד הפסיקו להתייחס אל קיומי. כאילו הפכתי להיות חלק מהשוק, כמו המשאית שעמדה שם, כמו ערימת פטרוזיליה. ובאופן מופלא, לא רק שהפסקתי "להיות" עבור המוכרים והקונים בשוק, הפסקתי "להיות" גם עבור עצמי. כלומר, כדי לצלם, שקעתי לגמרי בהתרחשות שמולי, עד ששכחתי לגמרי לחשוב איך אני נראית, מה חושבים עלי, מה יקרה אם מישהו יתעצבן, האם אצליח לצלם תמונה ראויה, ועוד מחשבות שכאלה. "לא הייתי", במובן זה שעניינים שקשורים לעצמי לא חלפו כלל בתודעתי. הייתי מודעת רק לארטישוקים הבשלים, ולמקח הקולני בין המוכר ללקוחה, שממנו לא הבנתי, כמובן, אף מילה.
תוך כמה שניות צילמתי את הרגע הזה והמשכתי הלאה. התוצאה שקיבלתי מעניינת, לדעתי. היא מלאת התרחשות, ומבטאת היטב את מה שהתחולל שם. זו תוצאה שאם אני חוזרת אליה, אני יכולה להתחבר שוב אל אותה חוויה. אולי גם צופים אחרים יכולים לחוש בה. הביקורתיים שביניכם יזכירו בוודאי משהו על הקומפוזיציה או על הטכניקה הצילומית. אני חושבת שכל אלו הכרחיים אבל לא מספיקים. אני בסך הכל שולטת בשפה, השפה הויזואלית. וממש כשם שהשליטה שלי בשפה העברית מחוללת את המחשבות שלי ומאפשרת להן להתהוות בראש, כך השליטה בשפה הויזואלית מאפשרת לי ללכוד שבריר של רגע, שמבטא את הנוכחות שלי בו, אבל גם את יכולתי להיות לא נוכחת עם עצמי בו. במובן מסויים התמונה הזו, כמו הרבה תמונות אחרות, מוכיחה שבו-זמנית "הייתי" וגם "לא הייתי". זה מזכיר משהו למישהו? אולי חוויה דומה? אולי את חווית הזרימה?
שוק הוא מקום נהדר כדי לאמן את המוח. הוא ממחיש את הדיון הארוך שאני מנהלת כאן על הזדמנויות והדיפתן. מה כדאי לצלם בשוק? ירקות או אנשים? החבורה המצולמת הזו לא קונה בסופרמרקט, אלא מעדיפה סחורה טרייה, בשוק שמגיע פעם בשבוע אל העיירה. אפשר להבין למה האוכל שם כל כך טעים. אבל יום השוק הוא לא רק יום של ההצטיידות. אנשים נפגשים בו בתדירות קבועה. על אף שהמקום צפוף ומלא בתיירים, המפגשים בין המקומיים צפים ועולים בכל פעם שעוצרים לרגע ומתבוננים. מאד פופולארי, אמנם, לצלם את הצבעוניות ואת האסטטיקה של השוק. הסחורה מאורגנת באופן מפתה, ואכן מתפתים לצלם אותה. אבל השוק הוא התרחשות שקורית בזמן ומקום שבהם יש יחסי גומלין בין בני אדם. הנוכחות בשוק עוזרת לי להבין עד כמה הכל הוא בעצם יחסי גומלין.
אני מתחילה להבין את מקומי בדינמיקה הזו, ברשת הסבוכה של יחסי הגומלין שמתרחשת כאן ועכשיו. כך, איני מפריעה למושאי הצילום, גם לא נדחפת לפריימים של אחרים. הרבה מעבר לכך, אני מבינה שאין כאן חשיבות אמיתית לתמונה שאצלם או שלא אצלם. אני לומדת לשחרר מהראש תמונה שלא צולמה, ממש באותה הקלות שבה אני משחררת את הסגר, ממש באותה הקלות שבה אני מרשה לעצמי "לא להיות". אני עירנית אמנם למתרחש, אבל יודעת שאין דבר שצריך לצלם. כל עצמיותי מהדהדת בחוסר מנוחה עד לתפיסת הפריים הנחשק, ובאותו זמן אני גם מרפה ממנו. כך אני הופכת להיות רק עדות צלולה, ומגלה חירות גדולה.
צמצם, חשיפה, קומפוזיציה חשובים לפעמים מאוד וכמובן שפוקוס. היכולת להעלם ולהיות חלק מהסצינה זה הקושי וההזדמנות להנציח.